לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית בתביעה למתן צו מניעה האוסר על ניתוק זרם החשמל לנכס? על כך נסבה החלטה זו.
1. התובעת עתרה בתביעה דכאן ליתן צו מניעה האוסר על הנתבעת (להלן:
חברת החשמל) לנתק את זרם החשמל לאולם האירועים שבבעלותה ובניהולה, ולהצהיר כי חברת החשמל חייבת להמשיך ולספק חשמל כסדרו, כל עוד התובעת משלמת חשבונותיה החודשיים על פי קריאת המונה.
המחלוקת בין הצדדים מקורה בטענת חברת החשמל כי התובעת, באמצעות מי מטעמה, ביצעה הגדלה פיראטית ובלתי חוקית של הזכות המאושרת של חיבור החשמל לעסק, תופעה הידועה במקומותינו בכינוי
שב"ח - שימוש בלתי חוקי בחשמל.
בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית, הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני. הדיון בבקשה לסעד זמני נתקיים במעמד הצדדים, ובסופו הוריתי לנתבעת להמשיך לספק לתובעת חשמל, כל עוד תשלם התובעת, בנוסף לתשלומים השוטפים, הסך של 6,000 ש"ח בחודש על חשבון החוב הנטען, חוב בגינו הגישה חברת החשמל תביעה שכנגד על סך של 589,857 ש"ח.
במהלך הדיון העליתי מיוזמתי את שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה. הצדדים הגיבו בכתב לשאלה זו, וגרסו כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, כשהם מסתמכים על החלטתה של כב' השופטת גרסטל בבר"ע (ת"א) 2077/04
שואהנה זוהיר סלאח נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 6.12.2004).
באותה החלטה נקבע, כי לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית שיורית לדון בתביעה להורות על חיבור בניין לחשמל. זאת, באשר הסמכות הולכת אחר הסעד, ומאחר שאין לראות שימוש בחשמל כ"שימוש במקרקעין".
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובהחלטתה של כב' השופטת גרסטל, הגעתי למסקנה שונה. לטעמי, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום מן הנימוקים עליהם אעמוד להלן.
2. סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי-המשפט, קובע את סמכותו של בית משפט השלום לדון בענייני מקרקעין, כלהלן :
"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".
האם שימוש בחשמל עשוי להיכנס לגדר תביעה שעניינה "שימוש במקרקעין"? על כך השיבה השופטת גרסטל בהחלטתה בשלילה, תוך שהיא מפנה לע"א 37/59
שמש נ' "מפעל מים" כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד י"ג (1) 834 (1959) (להלן: הלכת
שמש).
בעניין
שמש, פנה התובע לבית המשפט המחוזי בעתירה למתן פסק דין המורה כי אגודת המים לא רשאית לגבות ממנו כל סכום עבור הזכות לקבלת מים, ואינה רשאית להפסיק הזרמת המים לביתו. בפסק דין קצר, קבע השופט זוסמן כי התביעה אינה בסמכותו של בית משפט השלום, גם בהנחה כי נושא הסכסוך הוא מקרקעין. תביעה לשימוש במקרקעין משמעה "
תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס, כגון תביעה שעניינה השימוש בחדרי הנוחיות של דירה..". ואילו באותה תביעה, הדיבור "שימוש במים" אינו מדויק, באשר התובע ביקש לצרוך את המים. מים שסופקו עוברים לבעלותו של הצרכן, ואין זכותו מוגבלת לשימוש בלבד, ואינה מסוייגת להחזרת הגוף. לכן, קבע השופט זוסמן, כי לא מדובר ב
שימוש במים, והסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
בע"א 524/63
גולדמן נ' אלגרבלי, פ"ד יח (3) 74 (1964), הלך בית המשפט בעקבות הפרשנות המצמצמת למונח "שימוש במקרקעין" בהלכת
שמש. באותו עניין, הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי, בה נדרש המערער לסלק מרצפות הזכוכית שבמשטח המרפסת ולסתום ולרצף הפתחים לאחר סילוק המרצפות. למרות שהתביעה הייתה בגין הסגת גבול במקרקעין, קבע בית המשפט כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, נוכח הלכת
שמש, וכדבריו : "
לא היה כאן שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, אלא הריסת חלק מהמקרקעין ובנייתם מחדש בצורה אחרת. תביעה כזאת אינה נכנסת לגדר סמכותו של בית משפט השלום ולכן בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה". עוד בעקבות הלכת
שמש, ראה ע"א 294/65
כיכר הרצל בע"מ נ' גולדברג, פ"ד יט(4) 107 (1965).
4. כבר נזדמן לי לעמוד על הלכת
שמש, ולקרוא להעבירה מן העולם, תוך ביטול המבחן של "שמירה על גוף הנכס", וראה בהרחבה החלטתי בבש"א (חי) 4209/03
קעדאן נ' רסמי, דינים מחוזי לג(9) 11 (2003). דעה דומה הביע כב' השופט דרורי בת.א. (י-ם) 3036/01
נציגות הבית המשותף נ' ריבלין, דינים מחוזי לד(3) 403 (2003). לקריאות נוספות לביטול הלכת
שמש כהלכה ארכאית שאבד עליה הכלח ראה השופטת ברקאי בת.א. (קרית גת) 418/97
מינהל מקרקעי ישראל נ' קריספיל, פסקים שלום, תשנ"ו(ד) 103 (1998); ע. אזר "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס -בית משפט מחוזי או שלום"
המשפט ג 119 (תשנ"ו -1996).
ברע"א 7166/02
אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז(1) 337 (2002) חזרה השופטת דורנר ואישררה את הלכת
שמש, ללא דיון של ממש לגופא של הלכה זו. אלא שלאחר מכן, ניתנה החלטתו של כב' השופט ריבלין בבש"א 4991/03
ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556 (2003). בהחלטה זו, אין אמנם סטייה מפורשת מהלכת
שמש, אלא איבחון של ההלכה כמתייחסת רק למקרה בו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. עם זאת, עומד השופט ריבלין על כך שהלכת
שמש היא הלכה שיש בה לסרבל ולהכביד על המערכת המשפטית לפעול ביעילות. בין השיטין, ניתן לקרוא בהחלטתו של השופט ריבלין, כי הגיעה העת להעביר מהעולם את המבחן של "שמירה על גוף הנכס", בבחינת הלכה ואין מורין כן. זאת, בהתחשב בכך שבחלוף השנים, הורחבו סמכויות בית המשפט השלום במידה ניכרת, ואין להשוות כוחו וגבורתו של בית משפט השלום, לפי חוק בתי המשפט משנת 1957, לסמכותו של בית משפט השלום בהאידנא.
4. גם בהתעלם מהלכת
שמש, עלינו לדון בשאלה אם חיבור או ניתוק של חשמל לנכס נכנס בגדרו של הביטוי "שימוש במקרקעין" שבסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. לטעמי, התשובה לכך חיובית.
סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.):
"המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו
משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת".
הוראה זו, באה להגן על המחזיק מפני "הפרעה לשימוש במקרקעין". ההגנה מפני הפרעה לשימוש במקרקעין, היא בדרך של תביעה משפטית, אלא אם ההפרעה היא כזו השוללת את האפשרות להחזיק בנכס - מיגל דויטש "
קניין" כרך א' (התשנ"ז-1997) עמ' 374 (ואיני נדרש לשאלה הפרשנית אם את המילים "מי שאין לו זכות לכך" יש לפרש כמי שאין לו זכות
להפריע או כמי שאין לו זכות
להחזיק - שם, עמ' 357).
ניתוק נכס מזרם החשמל או המים, מהווה הפרעה לשימוש במקרקעין. אם ראובן מנתק את זרם החשמל לביתו של שמעון-שכנו, הדבר מהווה הפרעה לשימוש במקרקעין של שמעון, שיהא רשאי לפנות בתביעה לבית המשפט על מנת למנוע הפרעה למגוריו בביתו, ותביעה כזו, שעניינה שימוש במקרקעין, נתונה לסמכות בית משפט השלום.